קשה לדעת מאיפה להתחיל לדבר על האלבום החדש של ויזר: מהעטיפה המכוערת שמשום מה לא מציגה את חברי הלהקה, כמקובל מהאלבומים שקרויים על שמם? מהספירה הרשמית לפיה זהו האלבום העשרים, משום שהספירה כוללת את ארבעת המיני-אלבומים שהוציאו ב-2022 אך לא את האוסף Death to False Metal מ-2010? מהתדמית השנויה במחלוקת של הלהקה, שלפי הרבה ממעריציה התדרדרה משמעותית לאורך השנים? מה שבטוח, זהו אלבום הזהב, והוא כאן עכשיו.

ויזר בבירור רוצים לחזור לסגנון הפאוור-פופ שהביא להם הצלחה מסחררת עם האלבום הכחול, והשאלה היא האם הם הצליחו לעשות קאמבק על גלי הטרנד הויראלי של שיר שהוציאו לפני 12 שנים, או שמא מדובר בחיקוי חיוור? לדעתי, מדובר בהצלחה. השיר האהוב עליי פה הוא ללא ספק הסינגל האחרון (נכון לצאת האלבום), “C.E.O.”. במקום בתים סטנדרטיים, הסולן ריברס קואומו מדבר בחופשיות על לבטיו בנוגע לקריירה שלו, שבמסגרתה עליו לנגן לאנשים להיטים משנות התשעים כי לא אכפת להם מהשירים החדשים. המנגינה נשמעת תמימה, כאילו היא חוזרת לילדות כמו המילים. “We Might as Well Be Strangers” מעורר חשש שהלהקה מיהרה להוסיף זמרת אינדי לשיר כי שיר שלהם עם זמרת אינדי בדיוק התפוצץ בטיקטוק. אז זו הייתה בת’אני קוסנטינו מ”בסט קואסט”, היום זו קארלי הרצמן מ”וונסדיי” (אין קשר למשפחת אדמס), שלצערנו חסמה את המוזיקה שלה בישראל. כמו השיר ההוא, גם זה שיר על מתח בין גבר לאישה’, אבל במקום גבר שמחזר אחרי אישה שלא מפגינה עניין, יש לנו מערכת יחסים המבוססת על תלות כפייתית שמזיקה לשני הצדדים, מה שהופך אותו לשיר האפל באלבום. שיר נחמד, אבל היה יכול להיות קצת יותר קליט. אהבתי את שני השירים האחרונים באלבום, שמרגישים כנים במיוחד. חלק מהביקורת על ויזר נובעת מהמילים, שמרגישות לחלק מהמבקרים כמו קרינג’, אבל האמת שזה חלק ממה שאני אוהב בהם: הם חננות, לא מנסים להיות מגניבים בכוח, ולא מתביישים בזה.

אז כן, ויזר חוו המון טלטלות ב-34 שנותיהם, ויש כאלו שלא יאהבו גם את האלבום הזה. אבל זה בסדר, כי להם עדיין יש את ה-LA Sound, והם עדיין מלכי הפאוור-פופ שמוכיחים שהסגנון עוד חי וקיים.