השנה היא 1997. להקות כמו “נו דאוט” ו”ראנסיד” הביאו את סגנון הסקא-פּאנק, שמשלב את המקצב הג’מייקני המוכר מרגאיי עם אנרגיה מרדנית, מהירות וכלי נשיפה ממתכת, לקדמת הבמה בארצות הברית. בעקבות הצלחתן המפתיעה, חברות התקליטים נדבקו בבהלה לסקא, והחתימו עשרות להקות סקא בניסיון למצוא את הדבר החם הבא. אחת מאותן להקות הייתה “סמאש מאות’”, שנוסדה שלוש שנים לפני כן על-ידי הראפר לשעבר סטיב הארוול. אלבומם הראשון נקרא Fush Yu Mang, עיוות של שורה של אל פצ’ינו ב”פני צלקת”.

Fush Yu Mang הוא מעין שעטנז בין סקא לפּאנק, בכך שלא כל השירים כוללים את מקצב הסקא. למשל, השיר השני “Beer Goggles” הוא פופ-פּאנק בועט לפרצוף על תשוקתו של הדובר למין ולזוגיות. “Let’s Rock” מתחיל כרגאיי בבתים על חרדותיו הרבות של סטיב, ואז הופך הפזמון לפּאנק מהיר ורועש שקורא לקהל להפסיק לדאוג ולהתחיל להנות. “Padrino” מתחיל בריף קצת ארוך מדי שהיה מרגיש בבית בשיר של יהודה פוליקר, והופך לשיר סקא רצוף התייחסויות לסרטי מאפיה. “Nervous In The Alley” מפתיע בסיפור רציני על נערה מכורה לסמים שמתה לאחר שילדה תינוק, וחולק את שמו עם שיר אחר לגמרי של להקת סקא אחרת מאותה התקופה, “לס ת’ן ג’ייק”.

אבל הרצועה הבולטת באלבום, וזו ששמה את “סמאש מאות’” על המפה, היא “Walkin’ On The Sun”, שיר פופ שלוקח השראה מסקא, אבל גם ממוזיקת נשמה פסיכדלית. כשסמאש מאות’ ביצעו אותו בהופעתם המפתיעה בבארבי אתמול, שרתי איתם את כל המילים. ואלו מילים ששווה לשיר, כי כמו “Nervous In The Alley” גם כאן הלהקה עוסקת בנושאים חברתיים, בהשפעת תקיפתו הפיזית של רודני קינג על-ידי שוטרים, שזה מרשים יחסית ללהקה הידועה בימינו בזכות נוכחותה בפסקול הסרט “שרק”. הארוול קורא ל”מתקפת אהבה” ויוצא נגד הפיכת אווירת ילדי הפרחים של שנות השישים לטרנד אופנתי. בבית השלישי, הארוול מספר על אמא שבנה נהרג, ומזהיר את המאזין לא להתמכר לסמים, כדי שיוכל להיות שם עבור ילדו כשגם הוא יתמודד עם בעיות אלו.

לצערנו, הארוול עצמו התמודד עם בעיות אלו, ובסופו של דבר נפטר ב-2023 ממחלת כבד לאחר שנים של התמכרות לאלכוהול. אבל הוא השאיר מאחוריו להקה שמגלמת את הכיף הקיצי האולטמטיבי, ששילבה סגנונות בחינניות וממשיכה לפעול עד היום (אגב, האלבום החדש של הלהקה שעומד לצאת השנה שב לסגנון האלבום הראשון, אז יש למה לצפות). האלבום נגמר במה שיהפוך לנדבך מרכזי של הלהקה: גרסת כיסוי לשיר ישן, הפעם ל”Why Can’t We Be Friends?”, שיר פופ-רגאיי של להקת “War” שקורא להרמוניה בין-גזעית. השיר גרם לי לחשוב על סטיב הארוול כפי שהייתי רוצה לזכור אותו, כמו בקליפ של “Walkin’ On The Sun”: דוד חביב בחולצה מכופתרת ירוקה, ששר בקולו האופייני על קיץ, אהבה ומתח גזעי.