פעם ראיתי מישהו שקרא ל-American Idiot “אלבום הפּאנק הראשון של פישר-פרייס”. אני לא מסכים איתו בנוגע לאלבום המופת של “גרין דיי”, אבל התיאור ההוא מתאים ללא ספק לאלבום שבפתחנו היום. להקת Qbomb הוקמה לפני עשור בלוס אנג’לס, ע”י אנימטורים שעבדו על סדרות כמו “הרעשנים” וחבריהם. הלהקה מתארת את סגנונה כשילוב של פּאנק, מטאל, ראפ ופופ עם “נגיעה של אנימה ומשחקי וידאו”, וטוענת שמדובר ב”אבולוציה הבאה של הרוק” ו”המנון של דור”, ואלו אפילו לא כל הציטוטים היומרניים מערכת העיתונות שלהם.

האלבום שניפקו נקרא HYPERPUNK, שם שמבטיח מוזיקת פּאנק מוגזמת, או שמא שילוב של פּאנק עם הייפרפופ? בכל מקרה, לא תקבלו אף אחד מאלה פה. במקום זאת, Qbomb משלבים פופ רוק עם קצת מטאל וסינתיסייזרים והתוצאה היא מוצר משולל קוצים, מושלם לילדים ולנוער שההורים לא מרשים לו מוזיקה “מרדנית” מדי. השפעות הפּאנק שכן שיש נעלמות ככל שהאלבום מתקדם. לפּאנק, אפילו בגרסתו הפופית, יש טון גיטרה מסוים ואנרגיה חסרת רסן, ואת אלו לא תשמעו ב”הייפרפּאנק”, שלמרבה האירוניה מתגלה כאלבום מהונדס וחסר אותנטיות.

אבל מה שבאמת הורג את האלבום הזה, זה המילים. Qbomb רוצים לדבר על המון נושאים, אפילו סוגיות אישיות ונפשיות, אבל משטיחים אותם לרמה שתהיה ברורה וקלה לעיכול כך שלא מתעוררת אף מחשבה. Buzzkiller פותח את האלבום בניסיון נואש לשכנע את המאזין ש-Qbomb היא להקה אדג’ית ומרדנית שמאסה ב”סטטוס קוו”. נגד איזה סטטוס קוו הלהקה הזו נלחמת בדיוק? משם האלבום ממשיך לעסוק בכל הסוגיות הבוערות בחייהם של משתמשי טאמבלר בני 14: אני רוצה להקים להקה ולהיות נערץ! מפיצים עליי שמועות! אני לא יכול ליצור אמנות בלי להשתגע! אני רוצה להיות משוגע! לא כל השירים הם כאלה, אבל דווקא אלה שלא מנכיחים את הבעיה. השיר הכי בולט באלבום, Everything is Fine, אמנם עוסק בנושא חשוב, להכיר בקשיים שלך במקום להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל כתוב בצורה דידקטית שלא מוצאת עומק כלשהו בסיטואציה, וכנראה שזה מה שיוצא כשבית הספר לכתיבה שלך הוא אולפני ניקלודיאון. Soften the Grave מנסה לדבר על אבל והתמודדות עם מוות, נדמה לי, אבל ההפקה לא עושה עמו חסד. בכללי, ההפקה של “הייפרפּאנק” לא מוצלחת. כדי להיות “המנון של דור”, Qbomb והמפיקים רוב דאפי ו”מאשין” מנסים לפנות לטווח הקשב הקצר של דור הטיקטוק, כך שאף שיר לא מרגיש מפותח דיו.

והחלק הכי מעצבן הוא שלא מדובר בפיסת חרא מוחלטת. יש גם רעיונות טובים בבלילה הזו. Poison Pop הוא הלהיט השני של הלהקה, ועם מקצב האוף-ביט שבפזמון שלו אפשר להבין למה, כי זה השיר הכי מעניין באלבום. בהמשך יש שיר על רובוט ענק שנבנה מאשפה כדי להציל את העולם, ואז שיר שמספר על אותו הרובוט שמחליט להשמיד אותו. זה רעיון מגניב, והאמת שזה כנראה היה אלבום הרבה יותר טוב אם הוא היה מוקדש לקונספט הרובוטים מאשר לפרודיה על מילים של אימו וחשיבות עצמית כ”כ מופרזת, שכשמסתכלים על מילות השירים באפל מיוזיק חלק מהמילים כתובות באותיות גדולות (ALL CAPS), רק כדי שלא נשכח שהם אדג’יים ומגניבים כאלה. על הלהקה הזו גיליתי כשאפל מיוזיק המליץ לי עליה בעמוד של Jhariah, אמן סולו שעושה די את מה ש-Qbomb מנסים לעשות, אבל הרבה יותר טוב, כי מאחורי השיגעון ההיפראקטיבי שלו יש חוש כתיבה מפותח. יכול להיות שזו לא הייתה הכוונה, אבל “הייפרפּאנק” מרגיש כמו ניסיון ציני לפנות לבני נוער שאוהבים אנימה ומשחקי וידאו ומחפשים מוזיקה שתשקף את מרד הנעורים שלהם, שנוצר באופן לא אורגני והיה אמור להישאר באולפני ניקלודיאון, שם אגב התקיימה ההופעה הראשונה של הלהקה. וכל עוד זו המנטליות שמנחה את Qbomb, זו לא פצצה שהייתי ממליץ לבלוע.