כבר 30 שנה ש”מודסט מאוס” הם נוכחות קבועה בסצנת האינדי רוק. להקה שהתחילה עם שילוב מעניין של אימו וקאנטרי, הוחתמה בחברת תקליטים גדולה, הוציאה את מה שהוגדר אלבום המופת שלה, ואז שינתה כיוון והוציאה את אחד הלהיטים הגדולים של 2004. מאז הם הוציאו אלבומים בקצב איטי, ספגו ביקורת על שינוי הסגנון לרוק פופי ונגיש יותר ואז ספגו מהלומה קשה במיוחד עם מות המתופף המיתולוגי ג’רמיה גרין מסרטן, אבל עם צאת אלבומם אלבומם השמיני (והראשון מאז שנות ה-90 בחברת תקליטים עצמאית) An Eraser and a Maze נדמה ש”מודסט מאוס” והמעריצים הגיעו לעמק השווה. הקונצנזוס בפאנדום הוא שמדובר באלבומם הכי טוב מאז Good News for People Who Love Bad News (שכלל את אותו להיט גדול), ולדעתי בצדק.

האלבום מנסה ליישב את שני הסגנונות של הלהקה, ואפשר לראות את זה בעיקר בשיר Third Side of the Moon, מחווה מרגשת לחברו המנוח של הסולן סם ג’יין, אבל ההפקה הרבה יותר דחוסה מבשלושת האלבומים הראשונים, שנתנו הרגשה של חלל אינסופי. השיר הכי קליט הוא Picking Dragons’ Pockets, שעם פזמון מנצח מגיב לאקלים הפוליטי הנוכחי וגם מדבר קצת על מה שהסולן אייזק ברוק עצמו חש בנוגע לציפיות המעריצים ממנו (“Well, they’ll go crazy if you don’t go crazy somehow / And I’m not crazy ‘bout what they’re so crazy ‘bout now”). Song About Nothing מעצבן קצת בפזמון אבל כולל ראפ לא רע מצדו של ברוק, ושיר הסיום Impossible Somedays מפתיע בשימוש בקולה של הזמרת הוירטואלית האטסונה מיקו. שלושה עשורים אחרי אלבום הבכורה, “מודסט מאוס” מוכיחים שוב שהם זכו במעמדם ביושר.